שיר עד - ניגונים - פניה ברגשטיין | דוד זהבי | בביצוע מאי ישראלי-לשמן - Nigunim

מילים: פניה ברגשטיין (1950-1908) |
לחן: דוד זהבי (1977-1910) |
עיבוד ונגינה בפסנתר: אורי לשמן |
ביצוע: מאי ישראלי-לשמן |

שנת כתיבה: 1944 | שנת הלחנה: מאי 1945 | שנת הקלטה: 2016.

השיר "ניגונים", המובא כאן בביצוע של מאי ישראלי-לשמן, הוא עיבוד חדש לַשיר, במסגרת מיזם חידושים של קלאסיקות בזמר העברי, שנושאם "תפילה ישראלית".
את המיזם מבצעת ומובילה עמותת "שיר עד" לשימור הזמר העברי והנחלתו לצעירים, בשיתוף ובחסות בית לעברית ראשון לציון (2016).
ניהול אמנותי והפקה מוזיקלית: אורי לשמן.
בימוי ועריכה: שחר צרפתי.
צילום: דוד זריף, שחר צרפתי.

פניה ברגשטיין כתבה את השיר "ניגונים" בשנת 1944, עם היוודע המימדים והזוועות של השואה. השיר מבטא את הערגה לבית אבא לאחר שהושמד בשואה ולאותם ניגונים "גלותיים" שננטשו על-ידי החלוצים לטובת ניגונים ציוניים־ישראליים.

בספרו "פניה ברגשטיין - סיפורה של משוררת וחלוצה ומבחר משיריה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, 2014, עמוד 95-94), כותב מוקי צור - מחנך וחוקר, חבר קיבוץ עין גב:
"ב 1944 פרסמה פניה שיר בכתב העת 'דבר הפועלת', שלא נכנס לספר השירים שערכה. המלחין דוד זהבי חבר קיבוץ נען , 'צייד שירים' אנין טעם, גילה את השיר 'ניגונים' והלחין אותו. השיר, שהופץ מייד בכל רחבי הארץ, היה לאחד השירים החשובים והידועים ביותר בזמר העברי. הוא הפך לתפילה ולווידוי, מוקד לביטוי של געגוע ומחויבות לרצף הבין דורי. שיר זה ביטא את מחויבות הבנים להוריהם והיווה הד לתחושת האשם שקיננה בלב הבנים. השיר התגלגל ועבר כמה וכמה עונות היסטוריות ונותר בהוויה הישראלית כתפילה מהדהדת. ברל כצנלסון הגדיר את הציונות כתנועה בה הגעגוע מותר. שירה של פניה הוא אפוא ביטוי לאותו היתר להתגעגע, שהציל את התנועה הציונית ממלכודות לא מעטות של מהפכנות אידיאולוגית עקרה. עם זאת השיר "ניגונים" אינו נוסטלגי ואין הוא מייפה את העבר או צובע אותו בצבעים מתקתקים".

דוד זהבי הלחין את השיר ב-7/5/1945 (לפי מוטי זעירא בספרו "כמו קול של הלב- סיפור חייו ויצירתו של דוד זהבי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012).
ללחן השיר יש גוון אירופאי-חסידי.


ביצוע נוסף לשיר, של שלשיית המעפיל עם הסולנית עירית סנדנר, נמצא גם הוא בערוץ יוטיוב זה של עמותת "שיר עד", בפלייליסט "דוד זהבי".

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים, מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים, גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי -
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נְעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק,
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם -
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם. וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

כתבה: אתי ירוחמי