שיר עד - שיר הפונדקית - נתן אלתרמן | גארי ברתיני | ביצוע: חנה מרון והדודאים Hanna Maron&The Duda'im

מילים: נתן אלתרמן (1970-1910) |
לחן: גארי ברתיני (2005-1927) |
עיבוד וליווי בפסנתר: רפי קדישזון (נ' 1953) |
ביצוע: חנה מרון (2014-1923) וצמד "הדודאים" - בני אמדורסקי (1994-1931) וישראל גוריון (נ' 1935) |

שנת הקלטה: 1984.

השיר "שיר הפונדקית" ("The Song Of The Innkeeper") לקוח מתוך "פונדק הרוחות", המחזה הראשון באורך מלא שכתב אלתרמן.

המחזה נמסר לתיאטרון הקאמרי בסוף שנת 1959 ויועד להיות המחזה החונך את משכנו החדש של התיאטרון, שנבנה בפסאג' שבפינת הרחובות דיזנגוף-פרישמן בתל-אביב. בשל הימשכות עבודות הבנייה, נדחתה חנוכת התיאטרון משנת 1960 כמתוכנן, לדצמבר 1961, עם הצגת הבכורה "כנרת כנרת". גם היא פרי עטו של אלתרמן.

שנה לאחר מכן, בדצמבר 1962, עלה "פונדק הרוחות" על במת הקאמרי, בבימויו של גרשון פלוטקין. את תפקיד הפונדקית שיחקה חנה מרון. עוד כיכבו במחזה יוסי ידין, אברהם בן-יוסף, אברהם חלפי, דבורה קידר, אורי לוי, נינט דינר, עודד קוטלר, צמד הדודאים ועוד.

"שיר הפונדקית" בוצע בו על-ידי חנה מרון ו"הדודאים". השיר לא נכלל בנוסח המקורי של המחזה. אלתרמן כתב אותו במיוחד עבור חנה מרון, והוסיף אותו למחזה כדי לשכנעה לשחק את תפקיד הפונדקית.

הביצוע, המובא כאן לשיר מפי חנה מרון ו"הדודאים", הינו הקלטה חיה מתוך מופע הצדעה פומבי שערכה מחלקת התרבות של גלי צה"ל ב-19.11.1984, במועדון "צוותא" בתל אביב, לכבוד חגו הארבעים של תיאטרון הקאמרי.
הביצוע נטבע בתקליט המופע, "ארבעים שנה לתיאטרון הקאמרי" (סי.בי.אס, 1984).

מלווה את הסרטון צילום של עטיפת התקליטון " חנה מרון והדודאים - בשירי פונדק הרוחות". צילום: מולה עשת (ליטראטון 1962-3).

בא הזמן, הנה כך, זה הסוף, הנה כך, פונדקית,
מה עושים כאשר הוא מגיע?
מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית
עם הסוף המחכה ללא ניע.

קודם-כל השיער, שילבין ויואר...
והעור שייבש - רך וטוב, כמו קש.
והפה שילהט כמו קרח,
ולזכור את כיבוי העיניים, וקר
שיהיה גם הדם - איזה קור נהדר!...
עוד פרטים יש... אך זהו בערך.

ולכן, אם יוצאים למרחק, למרחק,
יש לומר את שיבחו של הגוף הפונדק.
שאחרי קצת שנים של סופה,
הוא יפה כמפולת יפה,
אך על אף חסרונות ופגמים,
אין אחר במקומו, לפעמים.

לפעמים, לפעמים,
נמצאים אנו פה קצת ימים,
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים.

כבר הוגד שהגוף, שהגוף
הוא, אם כך או אם כך,
רק בית חומר. נכון, אומנם כן הוא,
אבל חומר כזה, כה נאה ומשובח,
כבר כמעט לא מוצאים בימינו.

ולכן, בלכתך, מה יאמרו, פונדקית,
רק החליפה היא את הקליפה הגופית,
אך היתה זאת קליפה שהספיקה
לאהוב ולחמוד, ולחלום חלומות,
ולבכות ולצחוק ולחשוק ולנשוק,
ואת זה היא בקושי הפסיקה...

ולכן אם יוצאים למרחק, למרחק,
יש לומר את שבחי העולם הפונדק.
שמפה לפעמים, כמסופר,
שב אדם אל פונדק של עפר,
ובשל כמה סיבות וטעמים,
הוא משם לא חוזר לפעמים.

לפעמים, לפעמים,
נמצאים אנו פה קצת ימים,
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים.

והלילה שקט, והלילה מואר כתמיד,
כי תמיד הוא אורחים מארח.
ונדלקת עליו כמנורה ענקית,
הלבנה, המכונה גם ירח.

עד הסוף מאירה, היא יפה ושמחה,
ובסוף מדביקה היא כמין מסיכה,
קצת קרה וזרה ומוזרת.
מסכה נפלאה, חגיגית, חגיגית,
רק דוממת מדי, וחיוורת כסיד,
או כאיזו תרכובת אחרת.

ולכן אם יוצאים למרחק, למרחק,
יש לזכור את שבחי העולם הפונדק.
המכיל בערבוב ממוזג,
עיצבון, ושמחה מלוא השק.
כי שני אלה בתור תאומים,
קיימים לעולם, לפעמים...

לפעמים, לפעמים,
נמצאים אנו פה קצת ימים,
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים בלי לחזור, לפעמים.

לפעמים, לפעמים,
נמצאים אנו פה קצת ימים,
נחפזים וטורחים והומים,
ויוצאים... וחוזרים לפעמים.

הקלטה: באדיבות רפאל בינדר - הקלטה וניקוי דיגיטלי rafibi.

עריכה: אתי ירוחמי.

"שיר עד" - העמותה למורשת הזמר העברי - Shir Ad